שתי עיניים, אף אחד וים אפשרויות ענק.

כמעט שנה יוצאת להליכה באותו מסלול, אותו רחוב, אותה שדירה, אותו כיכר מוביל לים. כמעט אותו הזמן של בוקר.

ואם מדייקת בשעה - נתקלת באותם הפרצופים, רצים והולכים.

תל אביב זוכה ברעננות של בוקר, יחד עם שובל של פלסטיקים מיום אתמול וגם פחי אשפה גדושים.

הכל התחיל אצלי בסגר הראשון, כשחייבו אותנו במסיכה.

זוכרת איך הייתי המומה: מלבן של בד עם גומיות, סוגר את האף ואת הפה, הנשימה צריכה להצטמצם, הנשמה מחפשת חריצים של אור בתוך היום חסר ההגיון ובמציאות החדשה אין שום דבר שמח.

בתוך כל המילכוד הזה הופיעה לה שורה כמו: "אין חובה לעטות מסיכה בפעילות ספורט יחידני".

"לעטות" מסיכה - פוי, איזו מילה. לעטות. 47 שנים לא אמרתי לעטות, ופתאום זה מופיע בכל חור. לעטות לעטות לעטות.

אבל החריגו את הספורט.

אין חובה זאת הזדמנות.

עוברת שנה, שנה של הליכה בלי מסיכה. ההזדמנות של "אין חובה לעטות" כמעט נשכחת לה לאנחות, ביחד גם נוטשים אותי קצת קלוגרמים,

הפלסטיקים בתוך רעננות הבוקר הולכים ומצטברים בתוך היקום שלנו,

הפודקסטים והספרים המוקראים הולכים איתי ומתרבים בתוך התודעה

(יום אחד אכתוב על איזו הזדמנות מופלאה זו להיות לקוית למידה ולהרוויח ספרים מוקראים!)

ואת ההליכה אני מסיימת בצומת הזה, שבתמונה, ושם חוזרת לאחור.

אז מסתבר שצומת זה זכר. חשבתי דוקא שמתאים לו להיות אשה.

וזו תמונה של הצטלבות, חיבור בין צל לשמש, ים והירקון, ויטרינה ענקית של עסק שהיה סגור שנה, ראי שמשקף אינסוף או ההתחלה, עשן מארובה, ביוב מצינורות, וזפת מאסון אקולוגי שאירע ממש לא מזמן (אבל גם הוא נשכח),

ותאונות אופניים שהחליקו על רצפת העץ, מלא גלים שהתנפצו והרטיבו את הדק וגם אותי, וחם מאד בקיץ, מחליק מאד בגשם, וריח מאפה ותור ארוך בבית קפה חדש, ודייגים שבא לי לשבור להם את החכה ולהפיח בדגים רוח חיים,

וכלבים וציפורים מכל מיני סוגים, סלעים ופלסטיקים ופלסטיקים. (יש הרבה).

והצומת הזה, בדיוק בסוף של המסלול שלי, שהוא בעצם התחלה של חזרה הביתה.

אותו צומת שאני פוגשת שנה, יום אחד נראה היה לי אחרת.

--

שתי עיניים, אף אחד וים אפשרויות ענק.

זמינה להרחיב נקודות מבט, לייעץ וליצור קשר:

מיכל הופמן

פסיכותרפיסטית

0544565111